משה קסטל (1909-1991) היה צייר אשר לכל אורך דרכו האמנותית רבת-הפנים מ1930  ואילך נמשך אל טקסים חילוניים ורליגיוזיים, אשר מבטאים את הביקוש העקבי שלו אחר אמנות חזותית שבסימן האירוע הנשגב והחגיגי. בקידוש הטקס כוונתו של קסטל הינה שימור מסורת ולא פריקת המסורת לטובת החדש.

ספר זה מציג את עבודותיו של קסטל הן בתקופת יצירתו המוקדמת בה הוא תר אחר זהות אישית וקולקטיבית ברמת האמנות והתרבות גם יחד, והן בתקופת יצירתו המאוחרת -החל משנות ה50 של המאה ה20- תקופה אשר חסרה טיפול מחקרי מקיף עד כה. בתקופה זו התעלם עולם האמנות המקומי מהליך הבשלתו המפותלת של קסטל, תהליך מקורי ונועז ואף בולט באיכויותיו בנוף האמנות הארצישראלית שמאז סוף שנות ה20 ועד שנות ה50 של המאה ה20.

הספר מדגיש את זכויותיו של משה קסטל בקידומה של אמנות "מזרחית" בישראל. הוא מציג את המאמץ העקבי של האמן להשריש את יצירתו במקורות מזרחיים שונים ומהם להצמיחה- מאמץ לכינונה של אמנות ס"ט (ספרדית טהורה).

חרף העובדה שמשה קסטל זכה לאורך דרכו האמנותית הארוכה, העשירה והמפותלת, להצלחות המגובות בדברי שבח והלל מפי מבקרים ואוצרים בישראל, פאריז, ניו יורק ועוד, הוא נאלץ להתמודד גם עם הפניית הגב הממסדית-אמנותית בישראל כלפי יצירתו המאוחרת. על כן, במידה מסוימת, ספר זה בא לתקן עוול היסטורי.

נכון יותר להגדיר ספר זה כמסע העובר בין תחנות חשובות ביצירתו של האמן. הספר מתבונן בדמותו של תומרקין ובתמונות החברה והתרבות הנשקפות מכל תחנה.